תפריט
ברחוב הרצל המרכזי ניצבת חצר עם פיסולים צבעוניים על הגדר. גם במקום הזה נפתחה מסעדה, כחלק מתנופת המסעדות, הברים ובתי האוכל בעיר, אבל המקום הזה הוא הרבה יותר ממסעדה: מקום העיר ועד שנות ה-70 היה שם בית הקפה הראשון בעיר, 'הקפה של ממתיה', שם נולד וגדל חיים אוליאל – מגדולי המוזיקה המזרחית לדורותיה, מייסד להקת 'שפתיים' ומי שנחשב במובן מסוים למחיה המוזיקה המזרחית בישראל.
בשנות ה-80, לאחר שירותו הצבאי, הקים אוליאל יחד "עם כמה חבר'ה שדרותים את 'שדרושיר'. זה היה הבסיס הראשון לכל המוסיקה שיצאה משדרות: קובי אוז ו'טיפקס', יורם חזן ו'כנסיית השכל', מיכה ביטון ואחרים. אני זוכר את קובי. הוא היה ילד שונה, חושב אחרת, צוחק אחרת, ידע מגיל צעיר מה הוא רוצה לעשות – ובעיקר איך לעשות. כשהיה בן 15 לקחתי אותו לנגן איתי בלהקת 'שפתיים' שאותה הקמתי בשנת 85'".
'שפתיים' הוקמה גם היא – במקביל ל'שדרושיר', אחרי הצבא – והיא הלהקה הכי מזוהה עם אוליאל. "כשהקמנו את 'שפתיים' זה עשה רעש כמו שהקסאמים עשו. שמעת על זה בכל מקום, על הלהקה שיצא משדרות ועל אלה שבאו בעקבותיה. שמעת בכל מקום 'מה קורה בשדרות הזו?'. שדרות באמת הוציאה המון אמנים, יחסית לגודל שלה. אין תופעה כזו. בשנות ה-80-90 היו פה אולי 10 אלף תושבים ויצאו מפה כל כך הרבה להקות כמו 'תמרה', 'סולטנה', 'רנסנס' ובשנות ה-2000 גם ג'ולייטה יצאה מכאן, צפריר יפרח, חגית יאסו ועוד. זה לא מובן מאליו. אני בכלל לא בטוח שזה היה יכול להיות באותה מידה באופקים או בקריית מלאכי, למרות שיש בערים הללו את אותה אוכלוסייה, עם אותו מצב סוציו אקונומי: אני חושב שזה הרבה בזכות הפרגון שיש פה, שהוא משהו אחר. זה משהו על טבעי, שבמקום מסוים נולדים מספר כישרונות מאוד מוצלחים. זה לא היה קורה בעיר אחרת, גם אם הרכב האוכלוסייה שלה זהה לשדרות".
לדבריו חיים אוליאל, "חשוב לי שאנשים לא יראו את שדרות כעיר מוכת קסאמים, אלא כעיר ברוכת כשרונות. אנשים נוסעים לליברפול לסיור בעקבות 'החיפושיות', אז אנחנו לא כאלה גדולים, אבל בסוף זו עיר קטנה עם הצלחה אדירה שהגיע הזמן לתת לה מקום של כבוד".